וזה בערך כל הסיפור של המשלחת, אחת החוויות הכי מדהימות שקרו לי בחיים.
מאז אני שומרת עם עמית על קשר קבוע, אנחנו מדברים מלא, לא התנתקנו אחד מהשנייה.
כל הנסיעה הביתה הייתה מאוד ארוכה, האמת גם קצת מייגעת.
אבא כל כך התלהב מכל הדברים שאמרתי, שהוא פשוט שאל ושאל עוד ועוד שאלות.
זה היה לי כיף לקבל את הצומי הזה, אבל אחרי איזה חצי שעה כבר הייתי כל כך עייפה שפשוט לא הקשבתי לו ונרדמתי לו מול העיניים.
בערך כאן נגמר הסיפור, לחלוטין חוויה שאי אפשר לשכוח אותה- ניצלתי כל רגע.
אני עוברת לנושא הבא והלא פחות חשוב- הסיפור של עידו.
חזרתי ארצה כולם שאלו איך היה כל החברים והידידים הקרובים, זה היה בדיוק היום שבו יש לי שיעור ספרות מורחב.
נכנסתי לשיעור בשמחה אדירה, התווכנתי להראות למורה את ההתחלה של הסיפור שלי.
היא הפילה עליי בום, כרגיל. אל תדאג, לא בום היסטרי, אבל בום שגורם לי לשנות את כל מה שתכננתי לכתוב.
הסיפור הזה לא צריך להיות ארוך, הסיפור שאחנו כותבים אמור להראות לנו איך אנחנו צריכים ליצור סיפור קצר- המטרה שלו זה לכתוב אותו ב-4 עמודים גג שיכניס גם מתח , גם תהייה וגם את המחשבות לתוך 4 עמודים מתומצטים.
אני לא אגיד שאהבתי את המחשבה שהסיפור שלי הולך להיות פי אלף יותר קצר ממה שתכננתי, אבל זה היה אתגר יפה, איך להכניס את כל מה שאני רוצה שיהיה הכי מעניין שגם אני אוהב ושגם יכתב טוב.
חזרתי הביתה מאותו היום, ישבתי לפני המחשב והתחלתי לכתוב.
בבקשה : המשך הסיפור של עידו:
נתתי לידידה שלי את מה שקראתי, היא קראה את זה לעומק, האמת שראיתי את קצה הפה שלה מחייך.
" ידעתי " , היא אמרה כשהיא מחזירה לי את הדף לידיים.
" ידעת מה ? “.
" שאני לא טועה, שאין לך בעיה לכתוב על עצמך עמוד שלם ".
" זה לא היה קל שתדעי לך ".
" אוחח אתה והצניעות, אם הייתי שם ושמה לך סטופר, גג 10 דקות כתבת את זה ".
" את נהנית מזה הא ? “.
" אני לא נהנית מזה בשביל עצמי, רק בשבילך. תאמין לי שהכתיבה הזאת זה הדבר הכי משחרר שיש, אתה אומר רק לעצמך את מה שיש לך על הלב בלי לקבל ביקורת, אתה מתייעץ עם עצמך על הנושאים שרק אתה יודע. אל תגיד לי שלא נהנית ".
" נהניתי מכל שנייה ".
" רואה ? אני לא מדברת שטויות ".
" את לא מדברת שטויות בכלל, אבל אני לא מבין דבר אחד ".
" ומהו ? “.
" למה מלכתחילה שלחת אותי לכתוב? “.
" אין לי תשובה על זה. בכלל לא חשבתי שתכתוב, חשבתי שלקחת את זה בתור בדיחה ".
" לקחתי את זה בתור בדיחה, באמת , אבל אז ראיתי את הצמיד שלך על היד שלי ואמרתי לעצמי- למה לא ".
" תראה איזה השפעה יש לצמידים על החיים שלך ".
" וואלה צודקת ".
היא באמת צדקה, באמת הרגשתי הרבה יותר משוחרר, ידעתי שאיתה אני יכול לדבר על הכל.
היא תמיד נתנה לי הרגשה כזאת של " אתה יכול לכתוב מה שאתה רוצה , בלי להתייחס לעולם שמסביבך " , היא תמיד שידרה לי את אותה המישהי הזאת שתמיד תהיה לצידך.
פתאום הרגשתי משהו כל כך שונה בלב שלי, ההתייחסות שלי אליה השתנתה.
היא פתחה לי בלב מקום שלא הכרתי, האני הפנימי שלי יצא החוצה.
אמרתי או לא אמרתי שאני הכי פילוסופי שיש?
ואז , היא נתנה לי דף.
היא אמרה לי לפני שפתחתי את הדף " לא האמנתי שתכתוב אבל עכשיו אני באמת מאושרת, עכשיו אני רוצה שתראה משהו שאני כתבתי ".
אני מרגישה כלואה בתוך מקום שלא נוח לי בו, שהסביבה שאני נמצאת בה נותנת לי כל שנייה ביקורת, שהבנאדם היחיד שהוא הכי פתוח אליי , גם אותו אני יכולה לאבד. אני אף פעם לא חושבת מס' צעדים קדימה, אני לא מסתכלת על העתיד אלא רק חווה את ההווה, הייתי רוצה למצוא מקום שאני באמת ארגיש בו שלמה עם עצמי, שבאמת יאהבו אותי .
;){kind=link}