" צמיד לבן " - פרק ראשון

אמא שלי נפטרה כשהייתי בת 10.

עוד יצא לי להכיר אותה , לזכור אותה , לאהוב אותה .

עוד זכיתי שהיא תפנק אותי , תאהב אותי , תקרא לי סיפור בלילה לפני השינה .

עשינו הכל ביחד .

היא עשתה איתי את הצעד הראשון לבית הספר בכיתה א ' ועוד המון דברים שזה לא הזמן ולא המקום להתחיל לפרט .

ידעתי שהיא חולה , אמרו לי , לא הסתירו את זה ממני .

לא הייתי עד כדי כך קטנה כדי לא להבין מה קורה סביבי .

בחודש האחרון שלה היא כבר לא הייתה בבית , רק בבית החולים .

המחלה התחילה להתגבר , התחלתי לאבד אותה .

ביום שהיא נפטרה היה לי מאוד עצוב , בכיתי .

אבא ידע כמה הייתי קרובה אליה , כמה אהבתי אותה .

אני חושבת שלקחתי מאמא שלי הרבה מאוד דברים , הרבה תכונות אופי .

כל מי שהכיר אותה אומר לי שאני לקחתי ממנה הכל .

את העיניים , את האף , את אותו חיוך . גם בפנים , באופי לקחתי ממנה את הצניעות , את ההקשבה לאנשים , את היכולת לזכור טקסט מהר ובע " פ – סוג של זיכרון צילומי .

הבעיה היא שמאז שהיא הלכה אני מפחדת להתקרב לאנשים .

אני לא בוטחת באנשים , כולם נראים לי אותו דבר . כאילו שהפחד הזה שעוד שנייה תאבד מישהו אם תתקרב אליו יותר מידי גובר עליי , מכניס אותי למלכודת .

לא שיש לי בעיה עם זה , לא מצאתי פעמים שהפחד הזה גרם לי להיות מגעילה למישהו .

אנשים מרגישים הכי פתוחים לדבר איתי על הכל , הם יודעים שאני יכולה לעזור להם , לייעץ להם .

אני מכניסה אנשים ללב , בזה אין שום ספק .

אכפת לי מכל ילד שפונה אליי בהפסקה ומספר את הסיפור שלו ורוצה עצה , אכפת לי ממה שקורה בבית ואם אני רואה את אבא בדיכאון אני מוצאת את הזמן לשבת איתו ולדבר .

אני יכולה להגדיר אותי ילדה שמחה ומאושרת .

אין לי כזה בעיות בחיים כמו שיש לילדים אחרים בגיל שלי .

הדבר היחיד שכן הוא שאני נופלת לפעמים לדיכאונות לא מוסברים . אם נניח עבר עליי יום ממש מוצלח , אני חוזרת הביתה ובסביבות הערב נמאס לי מהכל .

אני מתחילה להיות עצבנית , מבואסת , מעוצבנת על כולם - באותם הרגעים ממש אבל ממש אסור לדבר איתי .

אתם יכולים לקרוא לי מקובלת וכאלה שטויות , כי אני לא בודדה אני אף פעם לא בודדה .

תמיד יש סביבי מישהו . או שהוא סתם רוצה לדבר או שבאמת אכפת לו ממני .

כמו שאמרתי , לקרוא אנשים אני יודעת אבל אני לא בוטחת באף אחד .

בבית חיים רק אני ואבא שלי , שנינו לבד .

אני בת יחידה .

אני לומדת בירושלים וחיה באיזה חור נידח ליד , אני בת 15 וחצי וקוראים לי נוי .

חברים וחברות אצלי זה לא בעיה , אבל אף אחד מהם לא יודע את הסודות שלי .

אמא שלי נפטרה כשהייתי בת 10.

עוד יצא לי להכיר אותה , לזכור אותה , לאהוב אותה .

עוד זכיתי שהיא תפנק אותי , תאהב אותי , תקרא לי סיפור בלילה לפני השינה .

עשינו הכל ביחד .

היא עשתה איתי את הצעד הראשון לבית הספר בכיתה א ' ועוד המון דברים שזה לא הזמן ולא המקום להתחיל לפרט .

ידעתי שהיא חולה , אמרו לי , לא הסתירו את זה ממני .

לא הייתי עד כדי כך קטנה כדי לא להבין מה קורה סביבי .

בחודש האחרון שלה היא כבר לא הייתה בבית , רק בבית החולים .

המחלה התחילה להתגבר , התחלתי לאבד אותה .

ביום שהיא נפטרה היה לי מאוד עצוב , בכיתי .

אבא ידע כמה הייתי קרובה אליה , כמה אהבתי אותה .

אני חושבת שלקחתי מאמא שלי הרבה מאוד דברים , הרבה תכונות אופי .

כל מי שהכיר אותה אומר לי שאני לקחתי ממנה הכל .

את העיניים , את האף , את אותו חיוך . גם בפנים , באופי לקחתי ממנה את הצניעות , את ההקשבה לאנשים , את היכולת לזכור טקסט מהר ובע " פ – סוג של זיכרון צילומי .

הבעיה היא שמאז שהיא הלכה אני מפחדת להתקרב לאנשים .

אני לא בוטחת באנשים , כולם נראים לי אותו דבר . כאילו שהפחד הזה שעוד שנייה תאבד מישהו אם תתקרב אליו יותר מידי גובר עליי , מכניס אותי למלכודת .

לא שיש לי בעיה עם זה , לא מצאתי פעמים שהפחד הזה גרם לי להיות מגעילה למישהו .

אנשים מרגישים הכי פתוחים לדבר איתי על הכל , הם יודעים שאני יכולה לעזור להם , לייעץ להם .

אני מכניסה אנשים ללב , בזה אין שום ספק .

אכפת לי מכל ילד שפונה אליי בהפסקה ומספר את הסיפור שלו ורוצה עצה , אכפת לי ממה שקורה בבית ואם אני רואה את אבא בדיכאון אני מוצאת את הזמן לשבת איתו ולדבר .

אני יכולה להגדיר אותי ילדה שמחה ומאושרת .

אין לי כזה בעיות בחיים כמו שיש לילדים אחרים בגיל שלי .

הדבר היחיד שכן הוא שאני נופלת לפעמים לדיכאונות לא מוסברים . אם נניח עבר עליי יום ממש מוצלח , אני חוזרת הביתה ובסביבות הערב נמאס לי מהכל .

אני מתחילה להיות עצבנית , מבואסת , מעוצבנת על כולם - באותם הרגעים ממש אבל ממש אסור לדבר איתי .

אתם יכולים לקרוא לי מקובלת וכאלה שטויות , כי אני לא בודדה אני אף פעם לא בודדה .

תמיד יש סביבי מישהו . או שהוא סתם רוצה לדבר או שבאמת אכפת לו ממני .

כמו שאמרתי , לקרוא אנשים אני יודעת אבל אני לא בוטחת באף אחד .

בבית חיים רק אני ואבא שלי , שנינו לבד .

אני בת יחידה .

אני לומדת בירושלים וחיה באיזה חור נידח ליד , אני בת 15 וחצי וקוראים לי נוי .

חברים וחברות אצלי זה לא בעיה , אבל אף אחד מהם לא יודע את הסודות שלי .