יותר משמונה חודשים שלא הייתי פה, שלא פתחתי את הבלוג, שלא כתבתי כלום. אנשים שאולי עקבו אחרי הדברים שהייתי כותבת כבר לא זוכרים אותי, אני בכלל לא זוכרת את עצמי. כל כך הרבה דברים השתנו מאז. מאז אני כבר בי'ב, שזה בכלל נושא הזוי בפני עצמו, משהו שאדם שלא מגיע לי'ב פשוט לא יכול להבין, כי ההבנה שאתה בי'ב שונה מכל הבנה אחרת. זו באמת שנה אחרונה לכל הדברים שאני רגילה אליהם. אני כותבת את הפוסט הזה ברבע ל-2 בבוקר, אני לא ממש מבינה למה אני ערה אבל השיחות בפייסבוק פשוט מבדרות אותי. אני בכלל לא יודעת מה לכתוב אחרי 8 חודשים שלא הייתי פה. הסתכלתי על הדברים האחרונים שכתבתי, המון שאלות הציקו לי, המון דברים לא פתורים. דיברתי המון על דיכאון, דבר שב-8 החודשים האחרונים בכלל לא התעסקתי איתו, הכל שונה כל כך. אני מרגישה שונה, מפה אפשר להתחיל. אני מרגישה שאני כותבת את הפוסט הזה בתור אדם שונה לגמרי. אדם שמבין פי מאה מהמציאות בה הוא חי, אדם שנחשף לסיפורים לא קלים, אדם שצריך להתמודד עם החיים בצורה שונה לגמרי ממי שהייתי במחצית הראשונה של כיתה י'א. גדלתי, התפכחתי, לעולם לא הפסקתי לכתוב. אם יש דבר שנשאר אותו דבר ממני הקודמת לאני שעכשיו כותבת פה הוא שאני ממשיכה לכתוב במרץ, כל הזמן, סיפור אחרי סיפור, פרק אחרי פרק, מחשבה אחר מחשבה. אני יודעת שאחרי שתיגמר החופשה הזו אני אכנס לזמני לימודים עמוסים, למיליוני משימות, מיליוני שיעורים, מיליוני מבחנים ועבודות שמצד אחד ירצו אותי ומצד שני יהיו דבוקים אחד לשני ואני אצטרך לתמרן ביניהם. משום מה אני מחכה ללחץ, מחכה לאדרנלין המטורף שיש לי בתקופה הזו. מחכה כבר לעוף, אבל לא לעוף בשמיים, אלא לעוף מבחינה נפשית, להתעלות מעל עצמי. |
;){kind=link}