אני זאת, שאחותה שקטנה ממנה כולה בשנה ורבע שזוכרת כל פרט קטן, מנסה להיזכר מה קרה בדיוק באותם רגעים ולא מצליחה.
אני זו שמתחרפנת מזה שאני לא זוכרת,שמתבאסת מזה שכנראה דברים נורא חמודים קרו לי בילדות ואת הכל שכחתי.
אני זו שאפילו את הטיול בת מצווה שלי לא זוכרת.
אני זו שלצערה זוכרת טוב טוב את הדברים שהיא לא אמורה לזכור.
אני זו שזוכרת את מי שפגע, את המילים שאמר, שמכניסה כל מיני דברים יותר מידי עמוק ויותר מידי רציני גם כשצוחקים איתה.
אני זו שלא מבינה בדיחות.
אני זו שמבינה כמה השבועות האלו יכולים להיות מצד אחד כל כך טובים, אבל מצד שלי מלאים בחרא ( סליחה על זה ).
אני זו שמרגיעה את עצמה כל לילה במיטה להירגע ולנשום עמוק, מנסה להסביר שוב ושוב למוח שיש מחשבות שאי אפשר להוציא.
אני זו שנהנית בכל רגע שהיא כותבת משהו חדש, שמחייכת בכל רגע שהיא קוראת משהו שהיא מזדהה איתו.
אני חושבת שאני מסמלת את כולם.. בדרך כזו או אחרת.
;){kind=link}