עמודים אחרונים ביומן הם תמיד אלה שבהם סוגרים פינות- כותבים משפטי סיום כמו " ואני אמשיך לדפדף בך ולשמור אותך לנצח נצחים " או " אני לא מאמינה שנגמר לי המקום , אמשיך לכתוב במקום אחר ".
גם אצלי, אלה העמודים האחרונים, לא האמנתי שאני אכתוב כל כך הרבה ואשאב לזה , באמת שלא.
אני מודה על כל רגע שכתוב ביומן הזה ( הרעים והטובים ) , על כך שלמדתי על עצמי הרבה דברים חדשים, על זה שלא פחדתי לפתוח את הלב, על הכתיבה שהתפרצה ממני וגרמה לי לכתוב את הסיפור המדהים של עידו, אבל יותר מהכל- תודה לך אמא, שאותם המילים שבהם התחלתי את היומן גרמו לי להבין על עצמי איך לחיות ואיך לנהל את חיי בעתיד.
כנראה שהגורל שבחר לקחת אותך ממני, פעל לטובתי ופתח לי הסתכלות על מי אני באמת.
הדבר היחיד שעוד לא סגור זה כל העניין של " החבר ".
צפוי שאת העמודים האחרונים אני אקדיש לבנים הא?
באמת שבהתחלה לא ייחסתי לקשר ביני לבינם משהו רציני, זה פשוט היה בגדר הידיד, רק עכשיו אני מתחילה להבין שלפתח רגשות ולרצות בנאדם אחד שיהיה קרוב אלייך יותר מהשאר יכול לבוא ויכול להתפרץ.
יש כמה שאני רוצה לדבר עליהם, שלושה ליתר דיוק : עמרי ( הידיד הכי קרוב שלי ), אמיר ( אינטרנט ) ועמית ( המשלחת ).
עמרי היה ונשאר הידיד הכי קרוב שלי, ולמרות שאני יודעת שבאיזה שהוא שלב הוא רצה מעבר ואני לא נתתי - הקשר בנינו לעולם לא נפרד, לא התנתק, לא הרגשנו בושה לדבר על אותם דברים כמו קודם.
יצאתי לבד באיזה יום השבוע עם עמרי, להשלים פערים.
" מלא זמן לא ישבנו ודיברנו רק שנינו, מה קורה בחייך ? “, שאלתי את עמרי.
" האמת שיש איזה משהו, זה עוד לא בטוח אבל, מי יודע ".
" ספר לי! “.
" אני עובר לגור בארץ אחרת, ההורים שלי קיבלו הצעת עבודה לשנתיים בפריז, אני טס ביחד איתם ".
" אני לא מאמינה! איזה כיף לך! “ אמרתי וקפצתי על עמרי.
" גם אני לא האמנתי, חשבתי שהם צוחקים עליי, אבל אני כל כך נרגש ".
" ובצדק! אבל רגע ".
" מה יש ? “.
" זהו? אני לא אראה אותך יותר ? “ עברה לי המחשבה הזאת בראש ובא לי העצב .
" בדיוק, זה החלק החרא בכל העניין ".
" ווואו , אני הולכת לאבד אותך ? “.
" אל תהיי דרמטית! את לא הולכת לאבד אותי ולא כלום, פשוט לא נתראה שנתיים , עדיין נוכל לדבר ".
" תודה שזה לא אותו הדבר ".
" צודקת, רוצה שאני אתקשר להורים ואגיד להם שאני נשאר בארץ בגללך ? “.
" כן.... “ אמרתי מהורהרת .. “ רגע מה ?! , מה נראלך? ברור שלא! תיסע, זה הזדמנות, אני פשוט אחכה שתחזור ".
" חחח , איזה מדהימה את, באמת שאני אתגעגע אלייך ".
" אני אתגעגע הרבה יותר, אני הראשונה לדעת ? “.
" כן, שמרתי על זה בסוד מכולם ".
" אבל אתה תספר לחברים נכון? שלא פתאום תעלם מחיינו ".
" השתגעת? ברור שאני אספר ".
" טוב, מתי זה קורה ? “.
" פלוס מינוס חודש ".
" ווואו , קשה לי לעכל את זה ".
" קניתי לך משהו " אמר לי עמרי והכניס את ידו לכיס.
" תן לי לנחש, קנית לי צמיד ? “.
" כן בדיוק, שלא תשכחי אותי לעולם ".
" איך אני אשכח אותך איך ?! “.
עמרי נתן לי את הקופסא ואני פתחתי אותה.
" וואו , זה אחד הצמידים הכי יפים שראיתי " , בפנים היה צמיד עם אבן קריסטל בצבע טורקיז מדהימה, בתוך צמיד של עיגולים מכסף, צמיד כל כך יפה לא ראיתי הרבה זמן.
" זה הדבר הראשון שעלה לי במוח לתת לך, את כל כך חשובה לי נוי ".
" עמריקי , זה פשוט מדהים, תודה. רוצה לשים לי אותו ? “.
" העונג כולו שלי " , עמרי שם לי את הצמיד על היד ואז הסתכל לי בעיניים.
אם הייתי רוצה הייתי מקרבת באותם הרגעים את הראש שלי אליו, אבל כלום לא קרה.
אותה תחושה חזקה שאתה מאבד מישהו, והאמת שהיא לא כל כך רחוקה מהמציאות כי עמרי עוזב- שוב עלתה בגרוני.
" זה אחד הצמידים הכי חשובים שיש לי עכשיו על היד, אני מבטיחה לך ".
" אני המאושר באדם כרגע ".
" אתה מבטיח שתשמור איתי על קשר? לא תשכח אותי ? “.
" אני לא יכול להבטיח לך שלא תהיה לי איזה חברה צרפתייה מהממת , אבל בכללי- אני אשמור איתך על קשר שבועי ".
" חחחח , אין לי בעיה שתצא עם מיליון צרפתיות , הן לא יודעות איזה נשמה בא להן למדינה ".
" אוי, כפרה עלייך נוי ".
" רק אמת אומרות שפתיי " , אמרתי לעמרי וצחקתי.
" אנחנו עוד ניפגש לפני שתיסע נכון ? “ שאלתי את עמרי.
" אני מאמין שכן, אני רוצה בזה, לנצל עוד כל רגע שאני יכול בלהיות איתך ולדבר איתך פנים מול פנים ".
" רוצה שאני אכין לך מכתב טיסה ? “.
" אני לא מהסוג הזה שמקבלים מכתב טיסה, אבל למה לא? בשבילך אני אקרא אותו אפילו 8 פעמים במטוס ".
" אוקיי סבבה, אני אכין ואביא לפגישה האחרונה שלנו ".
" זה באמת קורה הא? מתחילים חיים בלי שאנחנו נפגשים פעם בשבוע ? “.
" אתה בשוק ? “.
" אני עוד לא מעכל, אם יכולתי הייתי לוקח אותך איתי ".
" יאללה, אני זורמת ".
" חח סבבה " אמר לי עמרי וקרץ.
" אני רוצה שתיקח אותו " עברתי ליד שלי והוצאתי ממנה את הצמיד הכחול.
;){kind=link}